ביקור האפיפיור ויום ירושלים

ביקורו של האפיפיור בישראל נערך השנה בסמיכות מעניינת ליום ירושלים. הקשר בין שני האירועים, שנראה לכאורה מקרי, בולט עוד יותר על רקע התעקשותה של הכנסייה שלא להכיר בירושלים כבירת ישראל ורצונה לזכות למעמד דתי בציון קבר דוד בבירה. מנגד קשה גם שלא לשים לב כיצד העם היושב בציון מסוגל לעכל בקלות יחסית את ההגעה של נציג הוותיקן לארץ כשאת יום ירושלים המדינה מצניעה יחסית ומציינת בצורה מצומצמת. הקו המחבר המרכזי בין שני התהליכים הוא הזיכרון ההיסטורי. הכנסייה נאבקת ושואפת לחבר את עצמה למקומות הקודשים בישראל כדי לשאוב מכך לגיטימציה לקיומה בן האלפיים שנה. עם ישראל מנגד ממשיך בדרכם של אבות המדינה בניסיון לברוח מעברו ומההקשרים הדתיים רוחניים של קשרו לארץ. את המוטיבציה של הכנסייה מבחינה זו קל להבין. הנצרות צריכה ואפילו זקוקה לבסיס רוחני היסטורי לפעילות שלה בעולם. לעומת זאת את הבריחה שלנו, של עם ישראל, מכל מה שקדוש ומסמל את עברנו קצת קשה להבין לפחות מבחינה תרבותית. שהרי כל עם, כל חברה אנושית, בנויה על זיכרונות משותפים, מכנה משותף שמייצר מסגרת לאומית ומאפשר את ההווה הלאומי. אפילו חברת המהגרים האמריקנית נשענת בכבודת על האבות המייסדים הלבנים שכתבו את מגילת העצמאות האמריקנית ויצרו את האתוס עליו במדיה רבה מושתת ארה"ב עד היום. ישנו רק עם אחד בעולם, שלמרות ההיסטוריה הענקית והמלאה שלו, בורח מעברו ומעדיף לשקוע בריאליטי של האח הגדול או הישרדות. ועולה מאליה השאלה למה? למה לכנסייה ולשאר העולם חשוב העבר ולנו כה קשה הדבר? ממה אנו כל כך בורחים? קשה לענות על שאלה כבדה כזו על רגל אחת אולם נראה שהכיוון בו מונחת התשובה הוא העול הרוחני לאומי שהגדירו לנו אבותינו. הצורך להיות אור לגויים, להיות מוסריים ויוצאי דופן לטובה הוא משימה קשה וכבדה לכל הדעות. עמדנו בה במשימה הזו בגבורה 2000 שנה תוך שרבים מנסים להעלים אותנו ואת המסר הזה. אלא שרצינו מדינה ככל העמים, כזו שבה יהיה לנו קצת שקט בלי המשקל העודף של התנ"ך, המשנה, התלמוד ועוד. לכן ברחנו מהכל, הצטנפנו לנו בפינה וניסינו לשכוח. העניין הוא שעם לא יכול לברוח מתמצית חייו. ואם הוא מנסה אז באה המציאות וטופחת על פניו בעוצמה כפי שאנו חווים מאז הקמת המדינה. במילים אחרות, זהותו של עם ישראל, הזהות שלנו, קשורה באופן שלא ניתן להתרה לירושלים ולתכני אבותינו. במילא רק החזרה אליהם תייצר לנו עוז לאומי ואולי בסופו של דבר גם תוביל אותנו גם לבית הלאומי הבטוח עליו חלם הרצל.